הרחק אי שם איפשהו בסביבה,

חיה משפחת דובים חביבה.

אבא דוב, אמא דובה, דובונים עשרת,

ודובונית קטנה, חמודה ומוכשרת,

רקדנית קיפצוצים, משהו מהסרט.

מכישרון כזה צריך ליהנות כל דורש,

יראו נא כולם שלאחותנו דווקא יש.

הזמינו הביתה את מבקרי העיתונים,

שמו קפה ועוגה, שמו פיצוחים וטוגנים,

שמו צ'יקובסקי אגם הלוויתנים,

ודובונית  קיפצצה לה על הקרשים המסכנים.

כשנגמר הרעש לחצו כולם את ידה,

ואבא דוב שאל, נו, מה אתם אומרים על הילדה?

המבקרים גמגמו קצת, בכל זאת לא נעים,

הרי הכיבוד באמת היה די טעים.

אך מה לעשות תפקיד זה תפקיד

ואת האמת חייבים להגיד.

התרנגולת קרקרה שיש מקום לציוצים

אך ברור שלא יזרקו ביצים.

הקרפדה קעקעה במבוכה וסחה,

קעקע, כלומר ככה ככה.

הכבשה חשבה שהכיבוד היה קל וניתן קצת להכביד,

אך הקולה היתה קרה. אין מה להגיד.

והחמור ניחם שהוא התרשם,

שבמקרה הזה דווקא צ'ייקובסקי אשם.

הקיפוד לא הסכים ושינה מגמה,

לפי דעתו הבמה אשמה.

והארנב סיכם שבינתיים,

כדאי להתאמן עוד שנה שנתיים.

הדובים הקשיבו בלי טענות,

והבטיחו לכולם להוציא את המסקנות.

ואכן כשתמו כל הדיבורים,

קמו וטרפו את כל המבקרים.

לשבחם יאמר שלא הותירו שיירים,

למרות שהממזרים היו קשים ומרים.

ויאמר עוד לזכותם שלמרות השעה המאוחרת והבטן המקרקרת,

לא חסרה בעיתונים למחרת שום כתבת ביקורת.

ב"זנב לארנב" היה כתוב,

"אין מה לומר היא רקדה כמו כרוב."

ב"הדים לקיפודים," "הופעה מוצלחת,

היא רקדה כמו היו לה קוצים בתחת."

ב"אורים לגורים" כתבה עם ציורים,

"הדובה שאוהבת אתכם צעירים."

ו"בעיתון לאתון" נכתב לאמור:

"היא קרעה את לבנו כמו נעירה של חמור"

וב"לכבשה", עוד לפני רומן המיטה,

"הופעה מטריפה, נפלנו ברשתה."

כך כולם הוסיפו שבחים והמליצו,

"רוצו לראות, מהרו פן תחמיצו.

למרות שחסרים שם תבלינים ומפיות,

להופעה הזו  יש טעם של עוד."

כך בן בוקר פשטה השמועה כאש בקוצים,

עונת המלפפונים תמה, תחי עונת הקיפצוצים.

וינהרו כל בני תשחורת אל בית הדוב בהמונים,

המחיר מצחיק, רק שקית תבלינים.

וכשבבית נוצרו כבר צפיפות ומחנק,

הוסיפו בחצר עוד מסכי ענק.

הכול היה טוב ונהדר ולא יכול להיות,

והדובים נשארו שמנים עד היום.