האלונקה

               בשנות העשרים לחיי התגיסתי לצה"ל. כמו כל חברי, עברנו טירונות מפרכת והמשכנו,  חלקנו, במסלול

פיקודי. אחת המשימות היותר מאתגרות היתה מסע  האלונקות. בשל  מיימדי  הפיסיים (רזון וקצרות קומה) ,

נבחרתי, על ידי חברי, להיות,  ברוב המקרים, על  האלונקה ולא מתחתיה.

ממרומי האלונקה, הנישאת על ידי אחרים – בניגוד למה שנהוג לחשוב – ההרגשה לגמרי לא נוחה. אין לך שליטה על

הנעשה בך, אתה מיטלטל ומנסה להיאחז במוטות העץ כאשר מתחתיך החברים מנסים לתרגל הליכה בניגוד לטבע (פנים חוץ פנים חוץ במקום הדפוס הצולב שלימדונו הלטאות). הרגע המפחיד ביותר היה כאשר הגיע תורו של אותו ז'לוב מהקיבוץ, ששיחק כדורסל וגדל באספסת. ברגע זה טולטלתי טלטלה נוראית  ואף שאומנתי לעשות גלגול צנחנים ולהיבלע בתוך שוחה כשטנק עובר מעליך, לא שכחתי שתפקידי הפעם הוא לשחק את הפצוע הנפגע והזקוק לסיוע ונאחזתי  כמיטב יכולתי במוטות האלונקה. האמינו לי – זה לא כיף!!

               כיום, בעשור התשיעי לחיי, אני מוצא את עצמי (הפעם בפקודה ולא מבחירה)  שוב במרומי האלונקה. במשך חודשיים סחבו את האלונקה אנשים פחות או יותר שווי גובה, לא גבוהים במיוחד אך גם לא גמדים –  בקיצור

 ממרכז הפעמון הגאוסיאני. אמנם הפעם הם תרגלו דפוס צעידה אחר קדימה-אחורה, קדימה אחורה אבל הסתגלתי. והנה באחת התייצב אותו ז'לוב והתנדב לעזור בהצלתי. אינני חפץ להינשא באלונקה על ידי הנושאים מהמרכז. אינני חפץ להינשא באלונקה כלל! במשך העשורים השלישי עד השביעי נשאתי אלונקות רבות ותמיד הקפדתי שאיתי יחד יהיו חברים ההולכים באופן מתואם באותו הצעד ובאותו הכיוון כך שה"פצוע", במרומי האלונקה ירגיש מרב הנוחיות. אחרי הכל – זו הרי המשימה!!

               אמציה.