הצרצר והנמלים

ע'פ איזופוס

כינורות וחלילים,  חגיגה לנמלים.

דור חדש לעמלים, כל הארץ דגלים.

טורים טורים, שירים שרירים,

אחים זעירים, קשוחים שחורים,

כולם ביחד אגודה,

יוצאים יחדיו לעבודה.

לפתע פתאום כל הטור נעצר:

זאת לא נמלה זה סתם צרצר.

נו מילא, טוב, שיישאר.

רחמנות על הממזר.

  אנחנו נחמדים, אנחנו סובלנים,

קדימה במרץ לאסוף גרעינים.

השמש קופחת אך הקטנים קשי עורף:

בלי מלאי חדש לא נעבור את החורף.

הממזר מתלהב  ומתחיל לשיר:

"אחי בני עמל הגיעה עת קציר.

קצורו, הרימו, עמסו, הובילו.

אל ראש ההר עלו נא העפילו."

כך שר כל הקיץ עת אחיו הקטנים

צברו אל הקן עוד ועוד גרעינים.

היורה בא פתאום יורה בוץ ורוח,

כל הנוער דוהר אל הקן הבטוח.

בקן כה יבש ושקט ורגוע,

כולם למיטות, סוף סוף עת לנוח.

חולצים נעליים, מכבים את האור,

וליל מנוחה לצדיקיו של הדור

ואז, לפתע, את כולם מעירה

שירה אדירה וקול צרצרה:

אחי בני עמל קומו משנת,

צלח מפעלנו האח והידד.

אספנו הגורנה את פרי יבולנו,

יכולנו לקיץ תחזקנה ידינו.

הגיע החורף אנחנו נחים.

וחם ויבש ושבת אחים.

ניתן יחד קולנו ,יריע ההד,

עורו אחים אל תנומו, הי  עורה העם העובד.

העם התעורר: זה נורא מה קרה פה?

איזה מין צרה צרצרה פה?

מי זה המטומטם שצורח כמו יונה ?

מה אתה מחצרץ לנו באמצע השינה?"

אני שר,  מאושר. אנחנו עם אדיר.

התחכמנו לחורף. לכם לא בא לשיר?"

"איזה אנחנו? תן לישון, איזו חארטה,

אנחנו עבדנו, אתה רק זימרת.

יאללה, עוף מהקן. צא לנו מהעיניים!

שירים תשיר בגשם, תרקוד עד אור הקיץ.