היום בו חזר ניל מהירח,

היה נפלא לאנושות אבל בעצם די מפדח.

ריב משפחתי החל להתפתח.

זה התחיל דווקא שמח:

אשתו נשקה לו : "אני כה מאושרת,

אתה חזרת מהירח ואני לקחתי עוזרת.

נוכל לשבת בבית להחזיק ידיים כל היום

ולהסתכל על הירח שהחזיר אותך בשלום.

הגיע הזמן יקירי לנוח ולהתרווח."

אבל ניל גיבורנו התחיל להתרתח:

"מה יקירתי, מה זאת אומרת?

דווקא  בהעדרי לקחת לך עוזרת?

אני מתאמץ  ואת כבר לא מבשלת?

אני מסתכן ואת מתבטלת?"

"נסעת לירח ניל בחייך,

כל העולם מדבר רק עליך,

צעד גדול לאנושות  ומה אני יקירי?

אני מתאימה רק לסירים?"

"בשליחות העם יצאתי, אך חזרתי רק אלייך. 

דרך ארוכה וקשה יקירתי, כמעט כמו נאומייך".

"מדבר כמו משורר אתה, ממש שיר השירים.

אתה תהיה אדון ירח ואני גברת סירים.

כן יקירי, באמת עשית דרך ארוכה,

אבל יש מקום, דווקא קרוב, בו רגלך  לא דרכה.

על הירח קיפצת, נפנפת בידיים,  אספת אבנים.

אבל את המטבח שלנו יקירי, מעולם עוד לא ראית מבפנים. 

לא יקירי אתה עוד לא מושלם,

הגיע זמנך להכיר עוד חתיכת עולם.

אינך רוצה עוזרת ? קדימה קח סינר

ולך לשטוף כלים. המטבח זה שם,כן, קדימה, ישר."

ניל המסכן רחץ כמה ספלים,

בכיור  עוד חיכה לו הר של כלים.

ואז עלה בדעתו שאפשר גם אחרת,

לראות טלוויזיה ולקחת עוזרת.

למה לריב עם האישה, למה עוד התרגשות?

על הירח כבר צעדתי, צעד גדול לאנושות.

עכשיו צעד גדול לאדם, מעל המטבח והשירותים.

"יאללה, עוזרת. הולכים לטייל  אשתי.