מה נשאר לנו לעשות חוץ מאשר לצחוק ?

רצ"ב סיפור קטן אשר אשר הצעתי לועדת חגיגות המאה כבסיס  להכנת סרט קטן. 

אך מסתבר כי הועדה החליטה שלא להכין סרט כלשהו לחג.

למרות שהנימוק להחלטה הזאת קשה מאד לשמיעה, אביא אותו כפי ששמעתיו מפי אחד

מחברי הועדה  "סרט שמכינים חברי קיבוץ לחגיגות הגדולות שלו, הורס את הקיבוץ"

הנימוק הזה הוא טענה   ........    השלוחה לא כלפי חברי צוות הוידאו בלבד,

אלא גם כלפי כל  הרבים והטובים, אשר שתפו אתנו פעולה בהכנת חגי הקיבוץ לאורך

כל שנות פעילותינו.

מזה כמעט שלושים שנה אנחנו מכינים תכניות לחג. הרסנו את הקיבוץ ? מה קרה לכם?

אדרבא, תכניות  החג של הוידאו הוסיפו וימשיכו להוסיף נדבכים רבים  של תרבות, של תוכן

ושל הכרת ואהבת הקיבוץ.

.........................................................................................

סימפוניית הצעצועים

דידי. מטר וחצי נשיים להדהים, זוג עיניים כחולות חודרות שריון, וקול נשי רך שיכול היה לערסל כל ילד ולהרדימו אפילו באור הצהריים . אבל הקול הענוג הזה יכול היה גם להתרומם בבת אחת גבוה מעל יבבת כל סירנה.

דידי הייתה המורה שלנו למוסיקה.  קלמן היה המורה לחשבון ולמדעי הטבע.

איש ענק. שהיה מצחקק  כשפיקת גרונו עולה ויורדת  וחי חי חי היה מתגלגל תחת לשונו כמו

גרגרי אפונה על פח משופע. אגב צחקוק היה קלמן מחייך בעין אחת פקוחה וצוחקת

ואילו חברתה עצומה בהרהורים כבדי עצבות.  חציו נהנה משעורי החשבון שלו

ואילו חציו השני  היה שרוי בהרהורים נוגים על אהבתו הבלתי מושגת אל דידי.

כן,  אל המורה שלנו למוסיקה. 

מי עוד בסיפור ? אוצ'י. " ילד מפותח מכפי גילו "  גבוה בראש לפחות מכל הבנים, עם קול בס סמכותי, וזוג ידיים גדולות וחסונות שהקנו לנו את כל אליפויות המחניים. 

אנחנו הבנים היינו בחומה, כלומר בבריכה, במגרש הספורט ובכל מקום בו ניתן להוציא עודפי אנרגיה ,והבנות היו הנושאות בסבל, מזילות דמעה בקריאת רומנים, וסובלות בבוז אצילי את נוכחותנו הצרחנית והמיוזעת.

ואז יום אחד, בהתייעצות עם היידן, החליטה דידי להפיק אתנו לכבוד סיום השנה את "סימפוניית הצעצועים" שלו.  חלוקת כל הנגינה הייתה קלה, הבנות קיבלו חליליות ומשרוקיות ציפורים , ואנחנו הבנים, הסתערנו על ערמת כלי ההקשה ובראשם התופים כמובן.

דידי הקטנה נדהמה לרגע נוכח שמחת המפגש הרעשנית שלנו עם כלינו החדשים,

היא שיפדה אותנו במבטה המשטרה שלה,  ובציפרור פסקני אחד השליטה סדר בכיתה.

 זה הלך ככה, החליליות התנגנו להן בנתיב המלודיה, ואנחנו,  תופפנו צלצלנו דינדנו וקשקשנו בכלי ההקשה שלנו.  עכשיו הסבר קטן:

כל תיבה במחמושת התווים היא בת ארבעה טקטים. אפשר לתופף את זה: תה/ תה/ תה/ תה/, ואפשר גם תה טי /תה טי /תה טי /תה / הכל לפי שיגיונותיו של היידן . אך הצרות מתחילות דווקא במקומות שבהם במקום להכות בתופים צריך לספור. מה סופרים? סופרים הסים. מה זה הס? הס זה תו של גיהוק, תו שאינו מנוגן.

הס אחד קטן מילא, אבל יש גם תו ששווה ארבעה הסים. הוא עגול כמו ביצה, גלמוד ובודד בתיבה. הפירוש של ההס הזה הוא שב ושתוק, אבל לא, אל תתבטל, עליך לספור אותו על מנת שתחזור לזרם המלודיה במקום הנכון,

באמצע הסימפוניה היידן כנראה התעייף מאתנו ומכלי ההקשה שלנו, עשה לו עבודה קלה. רץ קדימה עם הבנות והחליליות  ואילו לנו, לבנים, הוא הטיל שם 348 ביצים בתיבות של הס.

 לא פייר, מרוב ספירה אתה מתבלבל בשורות ובתיבות ובדפים, הולך ומתפזר בחלל. ייאוש. אכן  כדי לפצות אותנו על כך הכין לנו היידן כניסה מדהימה בשובנו: בום, פורטה. תה תהטי תה, תה תהטי תה.הוא לא לקח בחשבון שמרוב ספירה של הסים אף פעם לא הצלחנו להגיע יחד למפץ הזה. במקום בום של פגז נשמענו כמו מכונת ירייה מקולקלת.

בשעורי החשבון דווקא התקדמנו יופי, קלמן לימד אותנו שיטות שייקלו עלינו בחישובים, למשל, במקום להכפיל מספר בארבע, אפשר להכפיל אותו בשתיים ואת התוצאה שוב להכפיל בשתיים. עכשיו, להכפיל בשתיים זה קל כי זה  חיבור ולא כפל, אז שתים כפול ארבע זה כמו שתים ועוד שתיים, שזה קל,

נותר רק לחבר, את זוג התוצאות, ארבע ועוד ארבע, שמונה. קל ונוח וגרגרי אפונה.

סיום השנה מתקרב. בערב התקיימה החזרה הכללית. היה ברור שאם ניכשל גם הערב בכניסה למפץ הגדול , דידי פשוט תוותר על כלי ההקשה והסימפוניה תנוגן רק בחליליות.

ואז הגה אוצ'י שלנו רעיון גדול, למה לספור כל הס לחוד, הרי רק היום למדנו אצל קלמן שיטה קלה להכפיל בארבע, בואו נכפיל 348 תיבות של הס  בארבע, נספור בלב רצוף עד 696  וטראח נכנס כולנו יחד כמו תותחים, בלי כל התיבות והבלבולים של היידן.

אמרנו כבר שאוצי היה הכי טוב בחשבון אצלנו ?

אפילו היידן חייך מהתמונה שעל הקיר. אין כמו אוצ'י.

החזרה התחילה  על מי מנוחות. החליליות שטו להן בנחת על גלי המוסיקה, וגם אנחנו נשארנו בטווחים סבירים מהמוזיקה. דידי עצמה את עיניה הכחולות וניצחה על התזמורת  בחיוך רווה עונג. והיידן אהב את כולנו.

הולך ומגיע החור השחור. דידי פוקחת עין וכשהיא רואה את כולנו סופרים יחד מחייכת אלינו  במתיקות ושוב שוקעת אל חיקו הענוג של היידן. עכשיו מנגנים פיאנו, אצבעה של דידי על שפתיה היפות.......ששששש בשקט.  ברבורים בנהר וחבצלות מים פיאנו, פיאניסימו. 

ואז, בשקט הקסום הזה, נשמע לחשו הרועם של אוצ' י 694, 695,  ו.... בוםם כולנו הלמנו בתופינו כאיש אחד. תה תהטי תה תה תהטי תה. תותח. סוף סוף הצדק אתנו.

המפץ הגדול המושלם....

לברבורים לא היה כל סיכוי, הם התהפכו על גבם בנהר בצרחה  נואשת, כשרגליהם בוטשות באוויר כאילו נסעו באופניים על תקרת עננים. היידן שבתמונה חרק בזעם והשלים סיבוב מלא על המסמר בקיר.

"לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא" מרטה דידי בזעם את תלתליה היפים

" מילא שאף פעם לא נכנסתם יחד בשעה הנכונה, אבל עכשיו, בחזרה הגנרלית,

לא טרחתם אפילו לבדוק את התאריך, חמורים, בהמות,"

 מבטינו המושפלים עלו אל אוצ'י שהיה כבר אדום כולו.

"שכחתי לחבר את התוצאות " גמגם, "הכפלתי תיבות הס בארבע אבל שכחתי להכפיל פעם שניה בשתיים". "פיל ללל גורילההה" צרחה דידי הקטנה שלנו ,היא תלתה את עיניה היפות והכחולות כלפי מעלה  אל תקרת העץ המחוררת. "אלוהים גדול, מה יש לך נגדי? 

מה עשיתי לך רע ? מההה? למההה? "

אלוהים לא ענה , אבל לתדהמת כולנו נפל מהתקרה איש ענק שנשאר שוכב עצום עיניים בלי תנועה על הרצפה. לאחר ההלם זיהינו אותו:  קלמן, המורה שלנו לחשבון.

המורה המאוהב שכב כנראה כל הערב בין הגג לתקרה, על מנת לחזות באהובת נפשו דרך החורים שבתקרה.  אלומת מבטה התכולה כמו צ'קלקה שנשאה דידי בייאוש לתקרה, האירה כליל את החור ממנו הציץ, ובלבלה עליו לחלוטין את דעתו. הוא התחיל לברוח ושכח לעשות זאת בזהירות כי התקרה הייתה עשויה מחומר חלש ושביר.

 "רוצו, מהר, תקראו לעזרה " צעקה דידי, ובעצמה פתחה בהנשמה מפה לפה. קלמן לא זז. ורק פקח חצי עין לרגע. וכשראה את דידי מחייכת מעליו בהקלה ואורות תכלת מצועפים מאירים מעיניה,התעלף שוב. אבל הפעם שתי העיניים העצומות שלו, ,חייכו בערמומיות.

את החתונה תיאמו מורינו בקפידה כך שתחפוף בדיוק לתחרות האתלטיקה של אוצ'י .

הצלחנו לנגן את כל הסימפוניה, והקהל דווקא נהנה ממכונת הירייה שסידרנו להיידן.

הכלה עמדה זוהרת על כיסא, נשענת על עמוד החתן,  שפיזר בצחקוקו שקים שלמים של אפונה על פחי גרונו. כולם לחצו ידיים, ואנחנו ברחנו אל הדשא הגדול לשחק קדרים,

היידן הזקן נרגע על מסמרו וחזר לחייך.

...................................................................

הקיבוץ ניצל. 

מצחיק לא?