להסתפק בשאריות
לאכול מה שנשאר בצלחת
ישנם ימים שאני משדל את עצמי להגיע בהם עד לחדר האוכל. לא רק בשביל לאכול ,כמובן, בעיקר כדי לפגוש ניצולי קורונה כמוני . מחוסנים בשני חיסונים ונושאים תודה למושיע האחד שהביא אותם (במחיר מופקע ומופקר) הישר מהמגרות הסודיות של מפעל פייזר. כולנו יודעים מי, לבדו עשה את זה ונדאג, כך אני מקווה, שלא ימשיך להצילנו בעתיד. אבל לא על הסכנות הללו אני רוצה לספר הפעם אלא על משהו יותר "אסקימוסי" במובן של "אל תשליכני לעת זקנה".
ובכן, בחזרה לאותו יום אביב נאה שבו מצאתי את עצמי מגיע לארוחת הבוקר באיחור אקדמי נאה של כשעה. כמובן שצוות העובדים המסורים לא חיכה לי וטוב שכך, אבל נמצאו לי מספר שאריות חביתה וזנב מלפפון שאיתם בניתי לי ארוחה מספקת. כמובן הקפה היה טרי וחם. נפלא למדי. זחוח דעת תפסתי לי מקום באחת הקפסולות והכנתי את עצמי למפגשים אקראיים שבוודאי יתרחשו בקרוב. ואכן לא התאכזבתי. חבר ותיק עשה את דרכו אל קפסולתי בנחישות ותוך כדי הצצה נדהמת אל תכנה הלא מפתה של צלחת השאריות המונחת לפני אמר בדרך שניתן לפרשה כתערובת של עצב ,תסכול וסרקזם. (התערובת האהובה עלי) " אני רואה שגם אתה אוכל שאריות. זה לא מרגיז אותך" שאל והתיישב מולי. "לא" השבתי לאיש, תוהה למה הוא מכוון, שהרי ברור שלא לשם דיון קולינרי הוא הצטרף לשולחני המבודד. "אני מבין שאיחרתי ושלא צריכים להשאיר את כל המזנון ערוך ומוכן עד שהוד מעלתי יופיע ,אם בכלל. אני לא מרגיש שמישהו עשה לי משהו רע. בכוונה. אני איחרתי ואני משלם את המחיר. כך נהוג וכך צריך להיות". כך אמרתי. "כן. אבל יש גם מקרים שבהם אתה נאלץ לאכול שאריות שלא באשמתך ואז אתה בטח כועס מאוד" אמר האיש שולף לאט לאט את הסיבה שבגללה הטריח את עצמו להצטרף אלי פנ"ה (פרט נמק והסבר) "למה אתה רומז" שאלתי .מגלה עניין בסיפורו " למה בחרת לספר אותו לי ולא למי שהכין לך את הארוחה הזאת" "אז ככה" הפטיר האיש ,מכין את עצמו ואותי לשמוע את הדברים בצורה קוהרנטית ומפורטת. "אני אביא קפה גם לעצמי ואז אפרוש בפניך את כל הסיפור. וגם אסביר לך מה הקשר לשאריות שאתה נאלץ לאכול עכשיו. בחרתי לספר אותו לך בתקווה שתשתמש בכישרונך הייחודי לספר סיפור מעצבן בצורה שתעלה גם בדל של צחוק ותגרום לקוראים להבין את העניין מבלי לדעת על מי ומה מדובר" אמר והלך למלא כוסו בקפה מר וחם. מוחמא מהאמון שניתן לכשרון הכתיבה שלי ויותר מכך ליכולתי להסוות את הדברים הכתובים עד כדי גרימת סקרנות אצל הקורא , התחלתי להכין את מוחי לקליטת האינפורמציה והדרכים הנכונות לטשטושה עד ללא הכר. בעודי מדמיין שערוריות מזעזעות בעניינים אישיים וסקסואליים, על גבול הפלילי , חזר האיש לכיסאו והחל בסיפור שאותו אני מציג בשינויים המתבקשים ובצבעים שאני מוסיף לתמונה האפרורית משהו.
אי שם ,בשנות החמישים כנראה, הגיעו קברניטי הקיבוץ למסקנה שאפשר למהול מעט בורגנות בחיי הסגפנות הסוציאליסטית של החברים. לצורך כך ולאחר שורה של דיונים עקרוניים, הוסכם לפרוץ מסגרות אידאולוגיות ולצייד את ותיקי ומייסדי הקיבוץ בדירות רחבות ידיים ונוחות בנות שני חדרים הנפרשים על פני 43 מטרים רבועים שלמים! אכן מהפכה. בעוד צעירי הקיבוץ המגדילים בהתלהבות את מספר צאצאיהם מסתופפים ב"שיכון הפולני" ובשיכון "מגרש הספורט" בני החדר האחד, התרווחו ותיקינו בחדר שינה ובסלון ובעיקר במקלחת שבה ניתן היה במאמץ לא גדול לחמם את המים ולהתקלח מקלחת זריזה.
הנוסטלגיה הזאת החלה קצת להסתבך ועל כן ביקשתי מידידי המבוגר להחיש את המפגש עם ה'פואנטה' של סיפורו בטרם אהיה גם אני מבוגר מדי ושמיעתי תדעך. "חכה בסבלנות" הוא נוזף בי. "בסוף תבין. תקשיב ותלמד" הרמתי ידיים נכנע לסקרנות נתתי לאיש המבוגר להציג את דבריו בדרכו הנפתלת.
עם השנים ועם השיפור המהיר בעוצמתו הכלכלית של הקיבוץ ובעיקר אחרי שבמאבקים הרואיים הצליחו מספר אימהות להביא את הקיבוץ למצב שבו ילדים "רחמנא ליצלן" גרים ממש עם הוריהם, הוחלט להגדיל את הדירות עד כדי שני חדרי שינה שלמים ואפילו הוסיפו, מאתגרים את עקרונות "השומר הצעיר", מערכת שירותים נוספת לכל דירה. מכיוון שלי לא היו כבר ילדים בגיל שבו הם מסכימים לגור עם ההורים תחת אותו הגג, נשארתי ספון עם זוגתי בדירתנו הקטנה לעוד מספר שנים. באופן כללי הייתי מרוצה למדי מדירתי הצנועה. כאשר המשיכה הרווחה הכלכלית לצמוח הוחלט לבנות שיכון חדש ובו דירות מרווחות ,כמעט כמו שיש לאנשים שאינם חברי קיבוץ. כאן כבר נשברו כללי הנימוס שלי ושל חברי הוותיקים ונלחמנו בחירוף נפש על זכותנו להיות הדיירים בשיכון החדש. תור הוותק, כך טענו בתוקף, חייב להישמר כך שהוותיקים תמיד יקבלו ראשונים דירות חדשות . בעלי ניסיון רב בהעברת החלטות בשיחת הקיבוץ נחלנו ניצחון סוחף על קבוצת הצעירים החמדניים שרצו לדלג על התור המקובל ולהקדים את הוותק הנצבר בעמל של שנים. כך זכינו לקבל את הדירות החדשות להעביר אליהן את מעט חפצינו הדלים. שמחים ומאושרים התרווחנו בדירות הענקיות שכבר הגיעו לכדי כמעט 60 מטר רבוע! אבל שמחתנו הייתה קצרה. מכיוון שהקיבוץ ראה ברכה בעמלנו והכספים החלו לזרום בשטף בלתי נשלט. ראינו בעיניים כלות איך צעירים מאתנו זוכים לקבל דירות ענק שאפילו ניתן להן השם צופן הסוד טס"ח. ושוב מצאנו את עצמנו גרים בדירות שלפתע נעשו קטנות וצרות מלהכיל . ברור שראינו עלבון בכך ששוב נשארנו מאחור. אבל ,למודי סבל נלחמנו וקיבלנו בסופו של דבר "שיפוץ" ברמת 17/ב גדול . לא שהבנו מה זה אומר, אבל זה היה יותר ממה שהיה לנו אז לקחנו בשמחה. שוב העברנו חפצים וציוד (עכשיו כבר הרבה יותר) ועברנו לשיכון ההוא משנות החמישים שפורק מארבעת דירותיו לשתיים גדולות ומשופצות למשעי. הרגשנו שהגענו ליעדנו ויש לנו סוף סוף דירת טס"ח כמעט מושלמת. אפילו השלמנו אם כך שהקיבוץ החל מתמלא בדירות חדשות הבנויות לפי גחמות הדיירים והן מפוארות וגדולות מזו שלנו הצנועה והנחבאת אל הכלים. אהבנו אותה והיא התאימה לנו. רצינו להישאר בה בשנים שעוד נותרו לנו לא להיטלטל שוב לדירה חדשה. חלפו מספר שנים לא רבות וזוגתי נפרדה ממני והלכה למקום שאליו ,בסופו של דבר, הולכים גם צדיקים. נשארתי לבדי בדירה המשופצת שנוסף לה עוד חדר ומקלחת צמודה אליו. כך שהתקרבה קירבה נאותה לאותו טס"ח מסתורי. השלמתי בלית ברירה עם המצב והסתפקתי במסעות יומיים אל השיכונים החדשים שצצו ,חדשות לבקרים בכל קצוות הקיבוץ. לא קנאה הובילה אותי אלא השתאות למראה הפאר וההדר שאליו הצלחנו להגיע לאחר שנים רבות של צניעות והסתפקות במועט. אם לנסח את רגשותיי בסיורי אלה במילה אחת. גאווה! כן הייתי גאה עד מאוד ביכולתו של קיבוצי השמרני לצאת למרחבי הבורגנות בגאון ובריש גלי. בגאווה גדולה טפחתי על כתפי שלי וציינתי בסיפוק שגם אני תרמתי לא מעט להצלחה הכלכלית של הקיבוץ שלי. בודאי ,כך אמרתי לעצמי, יש מי שמוקיר זאת וידאג לפצות אותי בבוא הזמן באחת מהדירות הנפלאות שאני רואה בפרברי הקיבוץ.
כאן אני מגיע לעניין שלשמו הפרעתי לך בארוחת השאריות שלך" בישר לי האיש כאשר הבחין שעיני מתחילות להיעצם ואני מאבד את ההקשר הלוגי המתבקש עם המצוקה שמקננת בליבו. "לפני מספר ימים קיבלתי הודעה מהמוסדות הממונים על המשך תנופת הפיתוח של קיבוצנו" המשיך כשהוא מנער קלות את כתפי ומוודא שאינני מחמיץ את העיקר. "המכתב מודיע לי שעלי לפנות את דירתי הנמצאת בדיוק במקום בו הולך להיבנות שיכון חדש וגדול עוד יותר מהקודמים לו. שמחתי כמובן שהנה לא שכחו אותי בזקנתי והחליטו מי שהחליטו להעניק לי בערוב ימי בית חדש גדול ומפואר מכל קודמיו" כאן הבחנתי בלחלוחית מוזרה נקווית בזווית עינו של ידידי הוותיק. בניגוב מהיר של שרוולו מחה האיש את הדמעה והוסיף "שמחתי הייתה קצרת ימים למעשה אף קצרת דקות מכיוון שבסיפא של אותה הודעה ממסדית נאמר לי שעלי לבחור אחת מבין הדירות שייתפנו עם מעבר הדיירים החדשים לשיכון שזה עתה מסתיימת בנייתו הרחק ממרכז הקיבוץ. קראתי שוב את המסמך והבנתי שמה שמציעים לי הנו שאריות מגורים שהתפנו עם מעברם של צעירים בגיל נכדי לשיכונם החדש. חשתי עלבון ומצוקה שלא חשתי כמותם זמן רב. ככה מגיע לי שיעשו לי בשלהי חיי הקיבוציים. בהם תרמתי וניתרמתי בכל מאודי, להסתפק בשאריות. ואז כשראיתי אותך מעמיס על צלחתך את מה שהותירו אחרים והבנתי שאולי מצאתי בך אח ורע למקבלי שאריות פניתי אליך שתביא בפני הציבור את סיפורי. אגב הבטיחו לי שיצבעו למעני את הדירה שאבחר. משב של נדיבות ממוסדת שעוד נושב בפרברי הקיבוץ המתרחב." זהו כאן הסתיים סיפור של חבר הקיבוץ הוותיק ומכיוון שסיימתי גם אני את גיבוב השאריות שהיה מונח על צלחתי נפרדנו באנחות צער הדדיות כשאני מבטיח לו להביא את הסיפור בצורה מכובדת ומשעשעת במידה סבירה. מקווה שהצלחתי.
דורון שהם
תגובות לדעה:
המרחק בין פיקציה למציאות
הבהרות