מעשה ברבם של יהודים,

שהקיפוהו חכמים, סבבוהו חסידים,

נושאים פניהם אליו בחיל ורעדה,

פניהם מודאגות ובלבם חששות ומועקה כבדה:

רבנו, אתה שהכל גלוי מלפניך בעולמות עליונים,

שהכל ידוע לפניך לאורך כל הימים והזמנים,

אמור לנו כי חרדה בלבנו, אמור לנו רבנו,

לאן מתגלגלים הדברים , לאן הולכים ימינו.

מה פירוש, סתם בחיוך תם,

ימינו הולכים באשר  נוליך אנו אותם.

אך ראה נא רבנו, כולם אנשים טובים,

אוהבי ביתם ושכניהם, כולם נאורים וחושבים,

ובכל זאת מיום ליום נדחס אבק שריפה באוויר.

הכל רופף כל כך, תלוי על בלימה, שביר.

לאן מובילים אנו את עולמנו רבי. תן לנו תשובה.

תן לנו נקודת אחיזה רבי. תן לנו תקווה.

ואמר להם: ירושלים. הנה זאת נקודת האחיזה או השבר הנורא,

מכאן משיח יבוא או מכאן שבר על שבר יקרע.

מרוב קדושתה הפכה העיר לעיר מדון ומריבה,

אין שלום בה, אין שקט,רק מלחמה ואיבה,

צורחים את שמה במקום  ללחוש לה אהבה,

מציירים במפותיהם קוים של אש ודם,

והן אחת היא ירושלים לגוי וגוי ואדם לאדם.

קוים ברחובה כסכין במים,

והן כל הקווים יוצאים מלבות האנשים אל לב ירושלים.

ויאמרו לו: רבנו מרוב אוהביה תבקע העיר,

ותרד עננה על פני הרב ואת פניו הקדיר:

לא ירושלים של מטה, לא אבניה וזהבה,

לא דתותיה, וקנאותיה, כי באלה חרבה.

ירושלים של מעלה, ירושלים של אור ואהבה,

ירושלים הרחוקה כל כך והכל כך קרובה,

ויש מקום לכולם בה, וכל בא הוא ברוך הבא.

ירושלים שהיא אבן פנה ולא אבן מצבה.

לא גוי וגוי, לא בחיל ובמרכבה,

איש בלבו ישא את אהבתה ומכאובה.

איש בלבו. איש אל לבה.

הנה לכם נקודת האחיזה, הנה לכם הדרך הטובה.

צאו לדרכה כי שאלתם לה, אתם הנכם התקווה.

ויעצום את עיניו בלאות והעננה מפניו פרחה לה,

כי שובב את נפשו, שם, בירושלים של מעלה.