שיר ישן נושן
ויהי היום ועליתי בכביש בשדרת הדקלים,
שומרי ביתנו הזקופים, הזקיפים האצילים.
ירק עד בבלוריתם וחוסן בגזעיהם העגולים.
וראיתים עומדים וצופים בכל גלגולי הגלגולים
שעברנו מיום ששתלנום שתילים.
והנה אנו השתוחחנו ואלה צומחים ועולים.
הם שראו את זוגותינו הנשואים, הכי רגילים,
נפגשים בצלם לטיולם הראשון הלילי.
ומחייכים בהבנה כבקיאים ורגילים,
כשאלה מסיעים תחתם עגלות עוללים.
ולכל יולדת בדרכה אל בית החולים
מחייך המשמר: הגבירי חיילים.
וכשהיא שבה ובחיקה זעירא בחיתולים
מתכופף המשמר לחלון: בן או בת ?ומה המשקלים?
ולנוסעים לחול, ליוצאים לטיולים,
לעגלות המטע ,לפעילים, לפועלים,
מצדיע המשמר מנפנף בעלים.
בעתים קשות ומתוחות יורדים בשדרה החיילים,
פניהם חתומות הם אינם מבוהלים.
רק מביטים בצמרות חרש כשואלים
הנשוב לראותכן ? ואז אל רכבם עולים.
מזדקף המשמר שותק, מה יאמר במלים.
נשאר זקוף במקומו ומשלים
את כל תפקידיו קטנים כגדולים.
רק עיניו נשואות מעבר להרים הכחולים,
רק לבו הולם ברעם הזחלילים.
כוכבים בטל על כפותיו רועדים כמתפללים.
וכשהם חוזרים סוף סוף עייפים ומעופרים על גבם התרמילים,
נושבת רוח צמרמורת בצמרות והן כמו נרכנות להעלים
דמעת שמחה גבוהה בעיני הגבוהים שבחיילים..
כן, את כל אלה ראיתי ביום רגיל של חולין
כשעליתי בדרך בה כולנו עולים
בכביש בשדרת הדקלים.
תגובות לדעה:
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!