יונתן הצעיר עשה דרכו בכרכרה לחיפה ומשם באוטובוס שיעדו ג'נין, עד שהגיע ליעדו, באמצע שום מקום. נבוך התייצב בבית הגדול והחדש שעל ראש הגבעה המשקיפה על כפרי הערבים שסביבה."אני יונתן מולר הבן של אריך מנהריה" אמר אל הקירות הלבנים. "באתי ללמוד כאן. למי אני צריך לפנות" אמר בבישנות מפגין את נימוסיו האירופיים הטובים. מספר ילדים בני גילו לבושים במכנסיים קצרים ויחפים חלפו על פניו ולא זיכו אותו במבט ,שלא לומר תשובה כלשהי לשאלתו. אישה מבוגרת , שערה המתולתל התחיל כבר להלבין ועיניה הטובות נתנו מבט אוהב בנער המבולבל.
"קוראים לי ברטה ואני אכניס אותך לחדר שלך ואחר-כך תוכל להכיר את חבריך החדשים. קוראים לכם קבוצת אלון . תזכור את השם מעכשיו אתה יונתן מקבוצת אלון .זהו בוא איתי" בחדר הקטן שבו ארבע מיטות מקופלות לתוך שקעים בקיר פתחה ברטה את מזוודתו של הילד החדש. עיניה נפערו בתדהמה מהולה בזעזוע "מה זה " אמרה בלחש מצביעה על המזוודה הפתוחה ועל סידור מהודר באריזת קטיפה כחולה ורצועות תפילין מבצבצות מתוכה. " אה, אמר יונתן זה הסידור שאמא קנתה לי, אמרו לנו שבלי זה אי אפשר להתקבל בשום מקום לימודים בארץ" ברטה שהתעשתה מספיק כדי להתחיל לכעוס, אמרה בדרך שאיננה משתמעת לשתי פנים." אצלנו הדברים הללו אסורים בתכלית סלק את זה מיד או שאתה תסולק מפה... רק חסר לי שמישהו עוד יתחיל להתפלל כאן" הוסיפה כמדברת לעצמה. יונתן שהמקום החדש התחיל למצוא חן בעיניו(וגם כמה בנות במכנסיים קצרים שחלפו בריצה על רחבת העפר) אמר מיד "אני נשאר כאן ואני מבטיח להסתיר את התפילין והסידור שאף אחד לא יראה ואני מתחייב להחזיר אותו ללא שימוש לידי אמא שלי ברגע שאגיע הבייתה". ברטה ,שהילד מצא חן בעיניה , וגם התחייבה לחבר העובדים לגייס עוד תלמידים למוסד החינוכי החדש, הסכימה לתת ליונתן צ'אנס נוסף ואמרה: "בסדר גמור אבל אוי ואבוי לך אם הדבר הזה יוצא מהמזוודה שלך אפילו לשניה אחת. בנתיים זה יהיה הסוד שלנו. יונתן נשאר כמובן בקבוצת אלון ואחר כך שרת כטייס במלחמת השחרור וכל השאר היסטוריה .
תגובות לדעה:
יפה וכמעט אקטואלי