הצעתי עוד לוועדה (ובמקביל גם לצוות הוידאו) להכין בשנת המאה דיסק ילדים בדומה לדיסק שהופק

בשעתו.  גם הצעה זו לא אושרה. "אין תקציב".

אחד מחברי הועדה התלונן באוזניי על כך שאינו מצליח לגייס אנשים למשימות תרבותיות כאלה או אחרות.

השאלה הנובעת מכך היא מה יכול לתת מוטיבציה לאנשים לרצות להשתתף.

כמובן שאת הבסיס לכך צריך לבנות כבר בחינוך הילדים. אבל אינני איש חינוך וחוץ מהמלצה לאנשי החינוך

לעסוק בכך, אין לי מה להוסיף .

אולי אחד האמצעים להכניס אנשים בוגרים למעגל, הוא להשתמש במוטיבציה האישית של כל אחד לשתף

עם אחרים את עולמו, את הדברים עליהם הוא חושב, הדברים שאותם הוא עושה. הדברים שאותם הוא יוצר.

 לא כולם גאונים, אף אחד לא יעשה זאת במנות גדולות. אבל נראה לי שכמעט לכל אחד יש משהו משלו,

על אחת כמה וכמה הורים אשר עליהם להעסיק את ילדיהם שעות רבות, ואיפשהו מצאו את עצמם

מזמזמים להם איזה לחן שמתנגן באוזניהם, מספרים להם סיפורים מהראש, ממציאים להם שירים על חוויות

שעברו. אלא שכל אחד בפינתו כל אחד למשפחתו. סיפורו קטן מלספרו ברבים.

הכנת דיסק כזה יכולה לתת הזדמנות לחבר את הסיפורים האלה יחד, ליצור מהם פסיפס של יחידים.

ומכאן ליצור חיבורים של כותבים עם מלחינים, של לחנים לשירים. אולי גם ציירים וצלמים.

 ויהיו מי שינגנו שידקלמו, שישירו, שיציגו, ועוד ועוד.

עשיית דיסק כזה יכולה להיות מבצע תרבותי קיבוצי בפני עצמו. היצירה הביתית הקטנה יכולה להיות גם לחלק

מנכס קיבוצי. נראה לי בדרך זו נפתח לאנשים פתח.  משהו משלהם נחשף בפני הציבור והשמים לא נפלו,

נוצר חיבור קטן,נפתחה דרך לשיתופי פעולה. עבדנו עם אנשים שהיו עד עתה רחוקים מאתנו.

נוסף בטחון עצמי למה לא להמשיך לנסות,  בפעם הבאה יכנסו אנשים נוספים למעגל.

כן, הכנת דיסק ילדים יכולה להיות פתח קטן לאפשרויות גדולות.           החמצה גדולה.

ובנימה אישית של איש וידאו. אנחנו עובדים בשגרה של הכנת יומנים, אזכרות, עזרה לגופים בקיבוץ,

הפקות  פרטיות וכו',  לעתים רחוקות נוצרות בקיבוץ הזדמנויות לעשות פרויקטים אשר נמצאים מעבר לאופקי

השגרה (הברוכה) שלנו.        

מסיבות שכלל אינן מובנות, הזדמנויות כאלה לא נמסרו עד כה לידינו, הן הועברו לבעלי מקצוע מבחוץ.

אנחנו לא בעלי מקצוע? מתי נחשב כבעלי מקצוע ? איך נוכיח אחרת אם לא נקבל הזדמנות לכך?

כן, גם אנחנו החמצנו הזדמנות לחלץ מעט אברים ולפרוש כנפיים.