לעת זקנה אחזה בחורף קצת צינה.

 ישב והתעטש לו בכסאו הנע.

שמש שובבה דגדגה בעורפו, צחקה, קרנה.

ויחייך, וישלח בה עננה

קרירה ומבושמת ככרית רעננה.

אך זו התעלמה  כגברת הגונה,

רק קריצה היא החמיקה לשקדייה הקטנה,

בלבנת שמלותיה ככנף היונה.

צחקה הנערה וסמקה עינה.

והשמש המשיכה במסעות ניצחונה,

ליטפה כרי דשא בזהב זנב קרנה,

ויצחקו באלפי פרחי העונה.

ודבורי בר חרוצות העבירו את הרננה

מכר אל לחורשה ומגן אל גינה.

שמלה נפלאה נארגה לאדמה הזקנה

וזו בשלוליות המתייבשות התיפייפה כקונה

מול המראה עם ה(ש)מלה האחרונה.

וינפנף סבא חורף ברקיו בקנאה,

וישלח רוח וגשם למערכה. לא להיכנע !.

להלחם עד טיפת הגשם האחרונה.

אך הירק הרך גבו לרוח הפנה,

שתה מי גשם ורחץ פניו.

וכשפסקו כל אלה עלה צח מבראשונה.

הריחות דגדגו לו לחורף המצונן,

והצבעים שלחו סנוורים בעיניו.

וכשילדים למטה שאלו "מה נשתנה"

הבין שהאביב כבר איננו נמנע

ונסע למקומותיו רכוב על עננה.

להתראות סבא חורף, חזור בעוד שנה.