איך מכאן מגיעים למסקנה להגיד לקבוצה מסוימת של בנים "אתם לא"? 

זו לא דרך קיבוצית. לא אצלנו לפחות.

יש בעיה? נחפש פתרונות ונתמודד ביחד. עזרה להורים שבניהם בבית, עזרה למשפחות הצעירות, שילוב הבנים שרוצים לחזור בפעילויות חינוך וקהילה שלנו...

בשום פנים ואופן לא להוציא חלק מבנינו (והוריהם) מחוץ למחנה.

רכזת הבניה אומרת שלעצירת קליטת משפחה בשנה לא תהיה השפעה משמעותית, המנהלת אומרת שבטבלאות שלה זה מסתדר, דירות מתאימות עומדות ריקות כבר שבועות רבים.... 

אם יהיו חסרות 80 דירות או 86, זה מה שיעשה את ההבדל?

המצב מזכיר את העשור של המעבר ללינה משפחתית. מישהו חשב אז לא לקלוט? החלטנו על זה ביחד, גרנו בתת תקן במשך כמה שנים, הורים ישנו בסלון, שניים שלושה אחים בחדר, איפה שאפשר נוספו קירות גבס, ויצאנו מזה בהדרגה, שכונה אחרי שכונה. והייתה עזרה למשפחות שהיו צריכות עזרה. 

נכון, רבים הולכים "לסבול". צעירים, משפחות צעירות, ומבוגרים. ה"תרומה" של בני ה 30+ , ה"סבל" שלהם, הוא שהתור לקליטתם התארך. מי שפונה עכשיו לחזור יודע שזה ייקח כמה שנים, כי אין מקום. בעבר, כשיכולנו, קלטנו גם 3-4 משפחות של בנינו, עם ובלי ילדים, ועכשיו זה יצטמצם כנראה, לקיום ההחלטה של משפחה אחת בשנה.

אבל מכאן להחלטה להגיד להם "אתם לא" בשש השנים הקרובות?

זו לא דרכנו. ההשפעה של זה על המצוקה הכללית תהיה מזערית, והכעס והעלבון שלהם, ושל הוריהם, יהיה עצום.

אל תיתנו לזה יד.