טיול אחרי צבא
כמה שמחתי והתרגשתי לראות שחזרת. במשך זמן ממושך התגעגעתי אליך כל -כך. מדי יום הלכתי לחדרך לראות אם כבר חזרת. בכל פעם התאכזבתי מחדש. אמרתי לעצמי תתבגר אתה כבר לא ילד. בסוף היא תחזור. זה הבית שלה .כאן צריכים אותה. היא תחזור. אל תתייאש. והנה חזרת פגשתי אותך בבוקר הסתוי והמדכדך. הרי גם את בוודאי מודעת למצוקות שפקדו אותנו כאן לאחרונה. והנה חזרת והתייצבת על משמרתך נאמנה ומוכנה למלא את תפקידך כנדרש ממך.
רציתי רק לחבק אותך ולנשקך, להודות לך שלא נטשת אותנו בימים קשים אלה. בעוד עיני דומעות הבחנתי שגם את דומעת. התרגשתי עוד יותר. שיניך הבריקו והדמעות שזלגו היו טיפות השמן שבו מסכו אותם בכל אותו הזמן שחלף.
ועכשיו כשסוף סוף את בבית, פוער עליך ארון הלחם הריק את דלתותיו בגיחוך לעגני כאומר: בשביל מה חזרת?
אני נכלם ומתבייש שאת, שכל כך רוצה לתרום, בידך לעשות זאת. אני רץ מיד אל הכלבו הקרוב לחדרך, ורוכש כיכר של חלה טרייה. אני מתעקש לקנות רק כזאת שעוד לא נפרסה לפרוסות. מצאתי אחת כזאת ואני ממהר לחזור אליך וביחד מחובקים ונרגשים אנחנו פורסים את החלה לפרוסות דקות ומדויקות כפי שרק את יודעת לפרוס. ברוך שובך מכונת הלחם. מי ייתן ותמיד יחכו כיכרות טריים בארון הלחם לפגוש את שיני משורייך החדשים והחדים.
תגובות לדעה:
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!