על צלע הר, גר מר אשחר.

מראש ההר,  נוף נהדר,

אפשר לראות את המחר.

ושם, ממש על הפסגה.

בנה גינה ,המשוגע.

כל יום ויום בשעת הכושר,

עלה אל הגינה באושר,

קצת להשקות, קצת לעשב,

ובעיקר להתיישב

לעת הרהור ומחשבה.

רוח טובה תמיד נשבה,

מראה הנוף והמרחב

מילאו אויר בריאותיו.

יום אחד הנ"ל פנה

אל המתכנן של השכונה:

"ידידי, זקנתי כבר,

קשה העלייה בהר.

נא תכנן לי שביל שיוט

בו אעלה  בנוחיות

אל גינתי אשר אוהב.

על ראש ההר מול המרחב."

הקשיב המתכנן היטב,

כל מלה לקח ללב.

ותוך שנה ושתי שניות,

חזר עם תיק של תוכניות.

"שמע אשחר",

האיש אמר,

" העלייה מאד קשה,

יש בעיות עם הגישה,

אז עכשיו לעת זקנה,

עדיף לך שהגינה,

תהיה בעמק בפינה.

הירידה היא קל קלילה

ותכננתי שביל נפלא....."

לא הספיק אותו אומלל

לספר בשביל הנ"ל,

ומר אשחר, אדם עתיק,

תפש אותו עם כל התיק,

וגלגלו במחילה

בירידה הקל קלילה.

ועוד צחק לו בלי בושה:

העלייה תהיה קשה.