דני זמיר: מה "קדוש" בעינינו?

בשיחת הקיבוץ האחרונה, דיברנו על הצורך בחסכון של 10% בתקציבים. מצבנו הכלכלי השתנה והוצע שנקצץ בהוצאות בבריאות, חינוך והשכלה, במזון, בתרבות, בענפי שירות אחרים, בתקציבי המזכירות, אגף צעירים ועוד וועדות. אבל הוצע לשיחה שלא לקצץ בתקציבים האישיים. נאמר ש"התקציב הפרטי הוא קדוש. אסור לגעת בו."

 נכון, אחרי שאנחנו דואגים לסעיפים רבים, התקציב הפרטי חשוב לנו. הוא נותן אפשרות לממן צרכים אישיים, עזרה לבנים, נסיעות לחו"ל, משאלות מיוחדות, מתנות, הוצאות פנאי ועוד.

אבל "קדוש"? אולי זאת הגזמה?? "קדוש" הוא כנראה משהו חשוב במיוחד, משהו שחורג מעבר לצרכים האישיים הרגילים של כל אחד. משהו שנותן  משמעות מיוחדת לחיים שלנו.

מיכל שמאי כותבת בדף לחבר, ששואלים אותה "מה מייחד אותנו?" "במה  אנחנו שונים?"

נדמה לי שהייחוד הזה התברר לרבים מאיתנו בשיחה שונה מהרגיל, על קבלת נחל עוז, ובכל מה שקרה אצלנו אחריה. אנשים דיברו על המחוייבות שלנו לערבות הדדית כלפי קהילה שנפגעה וזקוקה לעזרה. אנשים דיברו ועשו הרבה!

בימים הקשים האלה מתברר מחדש, שמשהו שהוא אולי קדוש עבורנו ומייחד אותנו, הוא החשיבות הגבוהה במיוחד, שאנחנו כחברי קיבוץ נותנים לערך של ערבות הדדית. לא רק  כיחידים, אלא גם כחברה שיש לה ייחוד משלה. החוק הישראלי מגדיר "קיבוץ" כאגודה המקיימת ערבות הדדית בין חבריה. גם אנשים רבים מגלים בנו את הייחוד הזה. הם מגלים, שהחוסן הקהילתי שלנו, נשען במידה רבה על האמונה של הקהילה בערבות הדדית, בדאגה לפגיעים יותר בינינו ובכך שאנחנו יודעים, שבעת צרה אפשר לסמוך על המוסדות של הערבות ההדדית שלנו.

כך למשל אני זוכר את "האנדרטאות" המאולתרות בימי הקורונה, שבירכו בראש חוצות את צוות האקונומיה וחדר האוכל ואת צוות המרפאה, שהרגשנו כמה טוב שיכולנו לסמוך עליהם!

אז כשאני מרגיש וחושב, מה באמת מייחד אותנו כקיבוצניקים? על מה אני מוכן להגיד שאולי הוא קדוש עבורנו? הערבות ההדדית היא לדעתי ערך מקודש עבורנו. היא מה שמייחד אותנו. כנראה לא רק בעינינו; גם בעיני רבים אחרים.