היה בהוטנטוטיה מלך נהדר,

הליכותיו כולן הוד והדר.

איי, כמה אהב את העם,

איי, כמה יפה הוא נאם.

יום אחד התקשרו עננים בשמים,

והפיגו מעט להטו של הקיץ.

נחוש ונמרץ הוא עלה על במה

ונשא את דברו קבל עם ואומה:

עם יקר ראו איזה נס חוללתי בשבילכם,

את העננים   האלה אני הורדתי למענכם,

למענכם אני חוללתי נסים ונפלאות

להצל על פניכם הלוהטות והמיוזעות.

והעם ענה בקול תרועה:

אה, אה, אה, אה.

ואז ירד גשם זלעפות,

והיו אסונות והיו הצפות.

בתים נשטפו, טבעו  אדם ובהמה..

עז נחוש ונמרץ הוא עלה על במה

ונשא את דברו קבל עם ואומה:

עם יקר, העננים האלה שקרנים.

בל יהי חלקנו עם העננים.

והעם ענה בקול נוראי

אי, אי, אי, אי.

ואז שבה השמש וייבשה וחיממה,

וירק עלה על פני האדמה.

נחוש ונמרץ הוא עלה על במה

ונשא את דברו קבל עם ואומה:

עם יקר אני העליתי את השמש הזאת

רק בשבילכם, כפי שרק אני יכול לעשות.

השמש להטה ושרפה הר וגיא,

נמקו בצמא כל אדם וכל חי.

עז נחוש ונמרץ הוא עלה על במה

ונשא את דברו קבל עם ואומה:

עם יקר, השמש בוגדת, השמש איומה,

בל יהא חלקנו עמה.

תנו קולכם עמדי נשא יחד קולנו,

נסלק את השמש משמי אומתנו.

והעם געה בתרועה פרועה:

אה, אה, אה, אי אה, אי אה, אי אה.