הייתה עלמה בקיבוץ בית קמה,

(אגב שמה היה מה.)

שעיניה גדולות מאירות כחמה.

ואמרו אפילו שהיא גם חכמה,

אבל היא התפרסמה בזכות החתימה.

בכתב מעוגל, מעוצב לדוגמה,

היא חתמה את שמה על קיר החומה,

בעצמה:

מה.

זה היה כה יפה וכל כך על רמה,

עד שכל השיכון בהערצה עצומה,

ישב בשורות אל  מול החומה,

מאור שחר ראשון  עד צאת החמה,

אל מול החתימה:

מה

ראתה זאת העלמה, היונה התמה,

ואמרה לעצמה:

אני ממש מדהימה. מה?

אתן עוד מעצמי, למה לא,  עוד, תרומה.

את הלילה הבא היא בילתה  בלי תנומה,

קישטה ועיטרה  את אותה חתימה,

בעלים ופרחים ...גינה שלמה.

פרכסה וצייצה מרוצה מעצמה

ציפורי צבעונים  מזמרות לאומה,

מלאכים מעופפים עם הילה וגלימה,

אורות  צבעונים מתחלפים בצמה,

דגלים מתנופפים  מעל  ברמה,

וכהנה וכהנה , ופי כמה וכמה

האירה  חמה, המשימה נשלמה.

כל השיכון בא לחזות בקסמה.

וכשהחברה ראו את אותה ערימה

שעמסה העלמה על אותה חתימה,

פערו את פיהם בתדהמה:

מה!

איזה יצירה מדהימה!

טפחו על שכמה ונשאוה  המומה

אל היכלות התהילה הנשגבה והרוממה.

אבל כשכולם הלכו ונשתררה דממה

בא ילד קטן, מקבוצת אלומה,

הביט בערימה ותמה:

מה?