הצלחה כלכלית, עלולה להסתיר תרבות ניהול לא טובה
נכתב על ידי
דני זמיר
רשומה מהתחום:
נכתב בתאריך:
17/4/2019

 

             דני זמיר: הצלחה כלכלית, עלולה להסתיר תרבות ניהול לא טובה                16.4.19

החיים אצלנו טובים. לצוות המוביל של הקיבוץ, יש בכך חלק חשוב.

אבל בדף "התהליך" אתם מציינים בצדק, שההצלחה הכלכלית מלווה בסימני שאלה חברתיים.

אולי באמת ישנן מחלות חברתיות ואירגוניות, שדווקא קשורות להצלחה  כלכלית? אולי הצלחה כלכלית מסנוורת את עיני המובילים? המובילים אומרים לנו: "שאם אנחנו מצליחים, סימן שאנחנו מנהלים טוב". אבל קורה שהצלחה כלכלית, מלווה דווקא בבטחון עצמי מופרז. "אנחנו הכי טובים", לכן "אנחנו יודעים הכי טוב", "לנו זה לא יקרה".

הצלחה כלכלית, עלולה להסתיר מאיתנו תרבות ניהול לא טובה.

 

רק לדוגמה, היו לנו לאחרונה שני דיונים קשים מאד, וסוערים מאד. היו גם פגיעות בתרבות הדיון שלנו. הדיון הראשון, על הפרסומון (שבו הופסק הדיון בשיחה ולאחרונה הגענו להצעה מוסכמת). השני, על תקנון הוותק, שבו הדיון וההצבעה [58:42] לימדו על רמת הסכמה מאד נמוכה ועל עימות די קשה בין המימסד לחלק גדול מהציבור.

למה? מה קורה כאן? כחבר וכשותף מודאג, אני חושב שאירועים כאלה ואחרים, צריכים להביא את המוסדות המרכזיים, לבדיקה עצמית. אבל דווקא הבדיקה הזאת חסרה.

נחוצה בדיקת התרבות הניהולית של המוסדות המרכזיים של הקיבוץ.

למשל, בדף שפורסם אנחנו נשאלים: "האם הדמוקרטיה הקיבוצית מאפשרת לבעלי תפקידים למלא את תפקידם?"

ואולי נחוץ דווקא לשאול את השאלה: "האם בעלי תפקידים, מאפשרים לדמוקרטיה למלא את תפקידה?"

נכון, הדמוקרטיה מאיטה את קבלת ההחלטות. היא שואלת שאלות, מבקשת עוד מידע, מעלה הצעות נוספות. מנהלים נוטים לראות את הדמוקרטיה, רק כ"קבלת החלטות". אבל היא גם דיון, חיפוש פשרות והסכמות.

קל לקבל מהר החלטות ברוב קטן ובאי-הסכמה גדולה. דמוקרטיה טובה, משפרת במקרים רבים את ההחלטות, מרחיבה את ההסכמה ואת הנכונות לבצע את ההחלטות ומשתפת את החברים בניהול חיי הקיבוץ. אנחנו איננו חיילים על לוח השחמט. אנחנו שותפים בניהול חיי הקיבוץ. לעיתים קרובות, המוסדות שוכחים זאת. הם "מנחיתים" עלינו החלטות מפורטות המשפיעות על חברים רבים מאד, מבלי שטרחו לשאול את דעתנו.

הבעייה היא שהתרבות ניהולית הולכת ו'נסגרת'. השקיפות וההשתתפות הולכות ומצטמצמות.

=שקיפות - כי לא מפרסמים מידע חשוב. ופרסום מידע, תורם לציבור ערני ואחראי.

=השתתפות - כי יש מעט דיון והרבה הצבעות. או דיונים ללא החלטות, והחלטות ללא דיונים.

*דיוני ו. המשק לא מתפרסמים, גם כשאין בהם סודות עסקיים.

*במשך חודשים ארוכים מאד, לא נמסר שום מידע מצוות מרכז הקיבוץ.

*כנ'ל לגבי אולם התרבות.

*דיונים לא מעטים במש'א התנהלו בחוסר שקיפות*). טוב שלאחרונה יש שינוי.

*שיחות הקיבוץ הן ערוץ חיוני למידע ודיון ולא רק החלטות, אבל הן מעטות ודחוסות בזמן.

*גם הצגת התוכנית השנתית, איננה מאפשרת דיון אמיתי בתוכנית.

 

זה נוח לכולם. לא מפריעים למנהלים לנהל, לא מפריעים לחברים לשבת בבית...

אז מה קרה? לכאורה, לא קרה כלום. החיים אצלנו טובים.

אבל תרבות ניהולית מסתגרת שוחקת את האחריות המשותפת הדרושה לנו כל כך. כשאיננו שותפים, איננו אחראים. "שהאחראים ידאגו – אנחנו, האנשים הפשוטים, לא אחראים".

באחריות המשותפת, לכל אחד מאיתנו חלק באחריות אישית לגורל הקיבוץ – ולכולנו,  חלק באחריות המשותפת לגורלו של כל אחד מאיתנו.

והאחריות המשותפת, דרושה לנו במיוחד בשעות של משבר שעלול להפתיע אותנו.

בימים טובים (כמו עכשו), בונים את האחריות המשותפת. ובימים קשים, כמו שכותבת ההגדה, "היא (האחריות המשותפת) שעמדה לאבותינו ולנו".

 

כתב: דני זמיר

===============================================

*) על דברי בשיחה, קיבלתי תגובות שונות, גם של הסכמה וגם של אי-הסכמה.

בעקבות התגובות, אני רוצה להוסיף הבהרה: אינני חושב שכל דיוני מש"א התנהלו בחוסר שקיפות ואם דברי הובנו כך, אני מצטער ומתנצל בפני מי שנפגע מכך.

דברי התייחסו להחלטות שעסקו בהצבת חברים למשרות ותפקידים בקיבוץ, או ליציאה מהקיבוץ לתפקידים מרכזיים מחוץ לקיבוץ, כשלחברים לא נמסר כל מידע על כך. התוצאה היא שחברים לא מעודכנים על "מה הולך בקיבוץ".

מידע מעודכן ושוטף הוא אחד המרכיבים הכי חשובים, באחריות משותפת של חברי הקיבוץ.

אפשר "להרגיל" אנשים לחיות בלי המידע הזה, ואפשר גם "להתרגל" לחיות בלי אחריות משותפת.

אני רוצה להוסיף הערה אישית: כנרת מילאה את תפקידה במש"א במסירות ובמקצועיות רבה ובנתה את התפקיד הזה. שוחחנו מדי פעם מתוך הקשבה הדדית. אבל נכון, היו גם חילוקי דעות שעליהם דיברנו. חילוקי הדעות האלה אינם גורעים מאומה מהערכתי הרבה כלפיה.